בפרשתנו פרשת נשא אנו מוצאים גילויי דעת של התורה בדבר כוחו של הדיבור ובעיקר בדבר כוחו של "נדר" . התורה מלמדת אותנו מתוך הסמיכות של פרשת נזיר לפרשת סוטה וכפי ששואל רש"י : מדוע נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה ? ללמד ש"הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" !הנזיר מפליא לנדור נדר לה' בהזירו את עצמו מן היין מן הזגים ומין החרצנים וגדל פרע שער ראשו וקדוש יאמר לו . אסור לנזיר להיטמא לקרוביו ואפילו לא לאביו ולאמא כשנפטרו . הלכה זו מתמיהה מפני שאפילו הכהן הגדול עם כל מעלתו וקדושתו נטמא לאביו ולאמו ואף לאשתו לאחיו ולאחותו הבתולה לה יטמא. נמצאנו למדים, שלו יצויר שכהן גדול ונזיר הולכים יחד בדרך ולפתע פתאום קרה שנמצא מת מצווה שאין איש אחר מלבדם שיתעסק בקבורתו יטמא הכהן הגדול ואל יטמא הנזיר ! נשאלת השאלה מדוע גדלה מעלתו של הנזיר אף יותר מן הכהן הגדול?
למעשה, מעלת הכוהנים בכלל היא מצד ספירת החסד בה הם דבוקים ממש כאברהם אבינו שברכו מלכיצדק מלך שלם (מלך ירושלים) הלו הוא שם בנו של נוח הכהן הגדול של העולם העתיק בזמנו של אברהם אבינו אשר קבל את ברכת השם "ברוך השם אלוקי שם" . אברהם אבינו הפריש לו מעשרות מהשלל כאשר חזר מהמערכה יחד עם חניכיו כאשר הציל את לוט בן אחיו ואת כל שבויי המלחמה והרכוש של אדום מידי המלכים כדרלעומר מלך עילם ותדעל מלך גוים ואמרפל מלך שינער ואריוך מלך אלסר ארבעת המלכים שנצחו את חמשת המלכים של סדום ושל עמורה של אדמה ושל צביים ושל צוער. בחזרתו מהמערכה מלכיצדק מלך שלם שהיה הכהן הגדול של העולם העתיק הוציא לחם ויין לאברם השב מן המערכה וברך את אברם באומרו "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ: וברוך אל עליון אשר מיגן צריך בידיך" (בראשית פרק יד' פסוק יט' )
בברכה זו נבחר אברם מכל זרעו המבורך של "שם" אחריו שהכהונה שזכה בה "שם" בימי נוח תמשיך ותעבור בתוך זרע שם דווקא דרך אברם וממנו למי מזרעו אחריו לכהונת עולם. כלומר, הכהונה והחסד אחוזים זה בזה ושם אחוזה בשורשה הכהונה הגדולה.
לעומת זאת, הנזיר שראה סוטה בקלקולה והזיר עצמו מן היין המביא לידי שכרות ואיבוד הדעת או קלות ראש ומביא לידי עבירה, דומה לאישה שנחשדה בסוטה ונמצאה נקייה שהיא מתברכת בזרע של קיימה. שניהם פורעים את שערם גם הסוטה וגם הנזיר שאסור בתספורת ואפילו לסרק את שערו שלא יתלוש שמן השמים הראו לו בהשגחה ורמזו דווקא לו שאם לא יעשה כן עלול הוא לחטא ומן השמים רמזו לו להתקדש הטרם עת ולהתרחק מן העברה לפני הניסיון .
וכאשר הנזיר הבין את הרמז ובחר במסר שקבל מידי ההשגחה העליונה להינזר מן היין ולהתרחק ממחשבת עברה בטרם עת הריהו נעלה מבעל תשובה שחטא ושב ואילו הנזיר שב בתשובה לפני החטא ולפני הניסיון על מנת להקדים את פני הרעה בכך הוא זוכה לקדושה עלאה שהיא מצד החכמה "איזהו חכם הרואה את הנולד" ומצד הבינה מפני שגדול הנדר שהוא עליון ונורא אם מתקיים ומשם שורש הנס , שהרי הנודר ומקיים על מנת שיעשה לו נס נעשה לו נס. ומצד זה הנזיר גבוהה יותר מן הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים שזה אחוז בספירת החסד ואילו הנזיר אחוז בספירות חכמה ובינה שהן המוח והשורש שמחיבורם וזיווגם נולדים המידות החסד והגבורה התפארת הנצח וההוד ואף ספירות היסוד והמלכות.
חשוב לציין, כי כמו שנדר הינו פלא המעורר את הנס אם הוא מתקיים ,כך חמור הוא הנדר ביותר אם אינו מתקיים עד כדי כך שאומרים חז"ל: "בעבור נדרים מתים בניו של אדם" כלומר על נדרים שאינם מתקיימים ואף התירו חז"ל לגרש אישה נדרנית שרגילה לנדור נדרים מפני החומרה וסכנה שבדבר מפני שהנדר אחוז במקום מאוד מאוד גבוהה בעולמות עליונים הרבה יותר מן השבועה שמקור שורשה הוא בספירת המלכות. ועל כן, ידון אדם קל וחומר שאם על שבועת שווא הזהירה התורה מאוד בפסוקים מפורשים, כמה חמור ומהו עונשו של הנודר ואינו מקיים.
על כן , "מוצא שפתיך תשמור" ! מפני שהאדם נברא בצלם אלוקים וכשם שבעשרה מאמרות נברא העולם , כך ממש "חיים ומוות ביד הלשון" !
רשב"י בהקדמת ספר הזוהר על בראשית בדף ד' עמוד ב' מסביר את הפסוק "ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיה נא' טז') "ובכל מילה דאתחדש באורייתא על ידא דההוא דאשתדל באורייתא , עביד רקיעא חדא."
כלומר, שכאשר אדם מחדש חידושים בסודות התורה לאמיתה של תורה עולה אותו חידוש עד עתיק יומין ונעשה ממנו רקיע אחד חדש ואילו כאשר אדם מחדש חידושים לאמיתה של תורה בפשט התורה הוא בורא ארץ חדשה. מפני שאלוקים רצה שנהייה אנחנו שותפים מלאים שלו בבריאת העולם מחדש בכל יום ויום. אכן, ברית כרותה לשפתיים ועל התורה שבפינו נאמר : "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו) על איזו ברית מדובר? על הברית המופיעה בפסוק : "ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיהו נט')
למעשה, האדם כשלעצמו בנוי מנפש בהמית הכוללת את כל היצורים הגשמיים הקיימים בבריאה דובים ואריות וכל הבהמות השדה וחיות הג'ונגל. לעומת זאת הנפש האלוקית כולל את כל צבאות השמים כולם מפני שכל הבריאה נתנה באדם מכוחותיה בסוד הפסוק "נעשה אדם" ללמדך שהאדם הראשון נברא אחרון למעשה בראשית ונועץ ה' עם כל הבריאה כולה ובכללה המלאכים שכולם יתנו מכוחותיהם ויצרו יחד סיכום כללי של הבריאה כולה את האדם הראשון כמיקרו קוסמוס. בנוסף לכל הנ"ל גם אלוקים נתן באדם חלק נוסף והיא הנשמה "חלק אלוקה ממעל" וכפי שאומר רשב"י על הפסוק "ויפח באפיו רוח חיים" מי שנפח משלו נפך מתוכיותו ומפנימיותו. לפיכך, האדם יכול ליצור ארץ ושמים חדשים באמצעות קיום הברית האלוקית שהיא הכלי והתוכנית האלוקית כאשר הוא עוסק בה במו פיו. כמאמר הפסוק: "ואשים דברי בפיך….לנטוע שמים וליסוד ארץ" אלא ששבועה בשם השם ונדר בשם השם הינם במעלה עליונה עוד יותר ונדר בקדושה וטהרה שמתקיים במעלתו עלה על הכול בקדושתו מפני שלא די שהוא תורה אם הוא מתקיים הוא גם קיומה של המצווה האלוקית יחד כאחד.