פרשת השבוע שלנו מספרת לנו כיצד יש לעשות את מעשה הקטורת. הקטורת הייתה מוקרבת על מזבח הזהב 
שהיה במשכן באוהל מועד בקודש או בבית המקדש בהיכל בקודש. יחד עם זאת הפסוקים מתארים את מעשה הקטורת כקודש הקודשים.
שהיה במשכן באוהל מועד בקודש או בבית המקדש בהיכל בקודש. יחד עם זאת הפסוקים מתארים את מעשה הקטורת כקודש הקודשים. "ועשית אתה קטרת, רקח מעשה רוקח, ממלח, טהור קדש. ושחקת ממנה, הדק, ונתתה ממנה לפני העדת באהל מועד, אשר אועד לך שמה; קדש קדשים, תהיה לכם. והקטרת, אשר תעשה–במתכנתה, לא תעשו לכם; קדש תהיה לך, ל ה'. איש אשר-יעשה כמוה, להריח בה–ונכרת, מעמיו". (פרק ל פסוקים לה-לח)
התורה מזהירה שאין לעשות כמעשה הקטורת במתכונתה על מנת להריח בה ואף הזהירה שחיובו של העושה כן הינו בחיוב כרת "ונכרת מעמיו".
אכן, נדב ואביהו בני אהרון הכהן לא עשו את הקטורת במתכונתה על מנת להריח בה או לכל צורך פרטי אחר, הם חפצו לעשות נחת רוח להשם וברוב התלהבותם הקטירו על מזבח הזהב את הקטורת במתכונתה.
נשאלת השאלה מדוע הצדיקים הללו שכל עניינם היה קרבת אלוקים חיים מתו בקרבתם אל המזבח? התשובה שאנו מקבלים מתוך הפסוקים המפורשים בספר ויקרא בפרשת שמיני היא שעם חנוכת המזבח ירדה אש משמים ואכלה את העולה ואת החלבים וכל העם שמח שמחה גדולה ובתוך השמחה וההתרוננות הזו באו בני אהרון הכהן ובמחתות שהיו בידם שמו בה אש ועל האש שמו קטורת במתכונתה אלא שהאש הייתה אש זרה ולא אש שבאה מן השמים:
"ויבא משה ואהרן, אל-אהל מועד, ויצאו, ויברכו את-העם; וירא כבוד-ה' אל-כל-העם. ותצא אש, מלפני ה', ותאכל על-המזבח, את-העלה ואת-החלבים; וירא כל-העם וירנו, ויפלו על-פניהם. ויקחו בני-אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו, ויתנו בהן אש, וישימו עליה, קטרת; ויקריבו לפני ה', אש זרה–אשר לא צוה, אתם. ותצא אש מלפני יהוה, ותאכל אותם; וימתו, לפני ה'." (ספר ויקרא פרקים ט' פסוקים כ"ג-כ"ד פרק י' פסוקים א',ב')
יש ללמוד מכך, שאת הדרך לקרבת אלוקים לא אנו בוחרים אלא ה' הוא זה שמכתיב לנו דרך כיצד להתחבר אל האין- סוף. אם אלוקים לא היה מתגלה אלינו בהר סיני ביד משה ומראה לנו מה בדיוק בורא עולם רוצה מאתנו וכיצד להתחבר אליו, אנו בני האדם בשכלנו לעולם לא היינו יכולים לטפס את האין סוף ולא הייתה לנו דרך לדעת כיצד להתחבר אליו או מהו רצונו בבריאת העולמות. רק לאחר שאלוקים קרע את השמים , או יותר נכון הוריד את השמים על הר סיני ובהתגלות אלוקית גילה לנו מהו רצונו וכיצד בדיוק ובדקדוק לעבוד אותו, רק אז נודע לנו כיצד ואיך לעובדו ומהו רצונו.
בפרשת השבוע פרשת כי תישא כאשר ראו הערב רב שמשה רבינו שעלה להר בושש לבוא, החלו במעשה העגל בכשפיהם עד שפתח העגל את פיו ואמר "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" . רשב"י בספר הזוהר מסביר שה' לא רצה להעלות את הערב רב ממצרים , אך משה רבינו התעקש לפני ה' להעלותם ואמר לפניו מדוע אינך חפץ להעלותם, הרי הם ראו את גודלך ואת היד החזקה את האותות ואת המופתים שעשתה במצרים והם מבקשים להתקרב אליך ולהאמין בך ולהצטרף לעמך ישראל ? הקדוש ברוך הוא שתק ! ה' ידע שהערב רב ראו במשה מכשף גדול יותר מפרעה וכלל לא הגיעו לכלל אמונה באלוקים. הערב רב בכל הדורות הלכו תמיד עם הכוח , הם הלכו עם מי שיותר חזק, "כוחי ועוצם ידי". היות שמשה רבינו ניצח את פרעה הם בחרו להצטרף אליו.
במהלך כל המסע ממצרים התווכחו הערב רב עם ישראל . הם טענו שמשה איננו מדבר עם אלוקים הוא רק מכשף גדול ואילו עם ישראל טען שמשה רבינו מדבר עם אלוקים וכל המעשים הם ניסים אלוקיים. כאשר טעו הערב רב בספירת הארבעים יום שמשה אמר שהוא יהיה בהר סיני , הם טעו בשש שעות "בושש לבוא" בשש שעות (רשב"י) ממש כמו שהמלך אחשוורוש טעה בספירת שבעים שנות גלות וסבר שנבואת הנביא ירמיה שניבא שעם ישראל ישוב מן הגלות לארץ ישראל לאחר 70 שנה הוציא את כלי המקדש וחילל אותם, כך היה גם במדבר שהערב רב טענו שאם משה היה באמת נביא הוא לא היה מאחר בשש שעות לרדת מן ההר . לטענתם איחור זה מוכיח כי משה נתון תחת מגבלות הזמן והמקום ואיננו נביא מפני שנביא מדבר עם ה' וה' איננו טועה בשש שעות.
לפיכך, הערב רב בחרו להם דרך אחרת כיצד להתחבר לאלוקים לפי דעתם שלהם ובכך חטאו בחטא "הדעת" או "חטא עץ הדעת" מחדש. לכן, אלוקים אומר למשה "לך רד כי שיחת עמך" כלומר עמך שלך שאתה העלית ממצרים על דעתך ממצרים. הערב רב הינו בליל של גויים שהיו במצרים והם החטיאו את ישראל וגם בדורנו ממשיכים הערב רב להילחם בתורה ובמצוותיה ולהחטיא את ישראל ומשם באות הצרות לעם ישראל מפני שהערב רב משועבד לאלוהי כסף ואלוהי זהב ממש כמו "העגל" ומחטאי את ישראל ומצית את האש הזרה.
שבת שלום