בפרשתנו פרשת אמור צוותה אותנו התורה שלא לאכול מן התבואה החדשה שצמחה השנה לפני הקרבת קורבן העומר . מועד הקרבתו הוא ממחרת השבת כלומר מייד עם צאת חג ראשון של פסח. קרבן העומר הוקרב משעורים שהוא מאכל בהמה ורק לאחר מכאן הותרה אכילת התבואה החדשה שצמחה גדלה ונקצרה באותה השנה. כמוכן, ממחרת השבת אנו מצווים לספור שבעה שבועות תמימות ומייד לאחריהם ביום החמישים לספירה הוא יום מתן תורה.ראשית, אומר כי בתחילת הספירה מוקרב קורבן העומר משעורים שהוא מאכל בהמה ורק בתום הספירה בחג השבועות אנו מקריבים את שתי הלחם מחיטים שהם מאכל אדם. מרמזת לנו התורה על תהליך הטהרה והקדושה שאנו הולכים ומתקדשים ומטהרים ומטפסים בסולמות הקדושה לכיוון חמישים שערי קדושה על מנת להיות ראויים לקבל את התורה בתום ימי הספירה ביום החמישים. לפיכך, רק אז אנו מקריבים את לחם העומר מחיטים שהם מאכל אדם מפני שאנו עצמנו השתנינו מדרגת בהמה לדרגת אדם בתהליך ההכנה לקראת קבלת התורה. נשאלת השאלה מה בדיוק אירע בתהליך הספירה מהו הגורם המטהר והמקדש שהפך אותנו להיות בדרגת אדם וראויים לקבל את התורה ? גם רבי שמעון בר יוחאי פירש דווקא אנו היהודים קרואים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם.
"תניא וכן היה ר' שמעון בר יוחאי אומר, קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד,לא) אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם."
אכן, מלבד עצם קיומה של המצווה האלוקית של הספירה בה אנו אחוזים יום יום בקיימנו את מצוות הספירה המשפיעה עלינו את שפעה האלוקי, הרי שעצם הציפייה והקיווי להעפיל ולהגיע למעמד ההתגלות הנשגב של יום מתן תורה בו נתקן חטא האדם הראשון ופסקה זוהמת הנחש שאחזה בכל ילוד אישה מקרב המין האנושי וגם בישראל מיום חטאו של האדם הלאה. הרי שעם ישראל העפיל בשעת מתן תורה לשער החמישים של הקדושה "ויחן ישראל נגד ההר" ודרשו חז"ל כאיש אחד בלב אחד. ניתן ללמוד כי כאשר אנו עולים במעלות הקדושה והטהרה ומוסיפים אור אלוקי בקרבנו במשך ימי הספירה אנו עם ישראל עוברים תהליך איטי ומדורג בו אט אט אנו נעשים לחטיבה אחת בכל יום יותר ויותר ובכל יום בו גדלה הציפייה וההתרגשות לקראת המעמד הנשגב אשר סביב מטרה זו בלבד יכול עם ישראל להתאחד עד לכדי "איש אחד בלב אחד".
אכן, כך אנו מוצאים בלשון התנ"ך שמדברים על עם ישראל בלשון יחיד, לדוגמא בתורה : "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל: ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך: (שמות ד כב'-כג').
או בנביאים הפסוק "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר "(ישעיהו מט' ג')
דבר ברור הוא שהתנ"ך מתייחס אל עם ישראל כאילו היו איש אחד מפני שעם ישראל חולק גורל אחד עבר אחד ומטרה עתידית משותפת אחת. במהלך ימי הספירה מתערב בתוכנו הכוח האלוקי מחמת קיומו של הציווי האלוקי ומאחד אותנו לחטיבה עצמותית אחת. גם הגמרא המסכת ברכות מדגישה את מטרת הבריאה כולה ומלמדת אותנו שכמו שבתפילין שלנו כתוב שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד מפני שזוהי מטרת ויעוד העם הזה לייחד את אלוקים ולהמליכו על כל הביאה כולה, כך כביכול גם אלוקים מניח תפילין וכתוב בהם "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ללמדנו שכשעם ישראל אחד ומיוחד סביב מטרתו ויעודו שהועידה לו ההשגחה העליונה זוהי הגאולה בעצמה. כמוכן, על מנת להשיג מטרה נשגבה זו צריך עם ישראל לצפות ולייחל את החיבור עם האלוקות שמגיע לשיאו במתן תורה כמוכן הוא צריך לשאוף בכל מאודו לתקן את החטא הקדמון של האדם הראשון ולטפס משליטת הנפש הבהמית על הנפש האלוקית אשר נמצאת תחתיה בגלות ולהפוך את הקערה על פיה למצב בו צרכי הנשמה חשובים יותר מצרכי הגוף מפני שהזהות שלנו אף היא משתנה אט אט עם התקדמות הספירה בתהליך של קידוש החומר בעקבות הייחול והציפייה לגאולה משליטת הגוף ונפש בהמית לשליטת הנשמה והנפש אלוקית עד לדרגת שליטה של אדם המושל ברוחו ולא כבהמה הנכנע לתאוות לבו.
כשיצא עם ישראל ממצרים עם קיומם של מצוות הפסח והמילה התאפסה מדרגתו של עם ישראל מ- מט' שערי טומאה לדרגת האפס ולאחר חמישים יום מיציאת מצרים הגיע לשער החמישים של הקדושה והיה ראוי לקבלת התורה בו ביום. המספר 7 מסמל את המחזוריות בטבע ולכן 7 שבועות כפול 7 שווה לטבע כפול טבע , אלא שיום החמישים הוא השמונה של כל אחת מהשבע שביעיות והוא מעל לכל טבע. אכן, המספר 8 מסמל את הנס כמו ברית מילה ביום השמיני מסמלת את הברית האלוקית וכמו 8 ימי חנוכה המסמלים את הנס. כך ממש יום החמישים הוא השמונה האולטימטיבי המסמל את מעמד ההתגלות הלאומית בהר סיני המופקעת מכל טבע מעמד שאין דומה לו במאורעות ההיסטוריה האנושית כולה. מאורע נוסף אשר מראה לנו את מעלת ישראל הוא קריעת ים סוף עם ישראל ניצל מפני שהמילה "ים" שווה 50 ולכן, עם ישראל יכולים להיכנס את תוך הממד הניסי שמעל הטבע מפני שהם מאמינים באל העל טבעי , אך המצרים שהיו עובדי כוכבים ומזלות וכל אמונתם הייתה רק טבע לא יכלו להינצל ב "ים" כלומר בממד העל טבעי של ה- 50 מפני שהם אינם שייכים לו באמונתם הטבעית כמערכת אולטימטיבית ודיטרמיניסטית לכן הם טבעו ב"ים".
מה גם שהתורה נמשלה למים שנאמר : "… אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים"(ירמיהו ב' יג')
ולכן, עם ישראל שהיו אמורים לקבל את התורה המים להם הכנה וטהרה כמקווה זה המטהר את הטמאים ואילו המצרים שאינם אמורים לקבל תורה ובמלחמתם בקשו למנוע את עם ישראל מעבודתם ולהשיבם למצרים ובכך למנוע את קבלת התורה , היו אמורים לטבוע במים שנפרעו מהם במידה כנגד מידה ולא מעל הטבע ולא אירע להם נס שהוא מעל המידה.
שבת שלום
מאת: דניאל עשור