חנוכה שמח לכולם ולכל בני ישראל היה אור במושבותם!
כוונה הוא ענין עיקרי ביהדות בכלל.
הפירוש של כוונה, הוא פעולה רצונית על ידי המחשבה לבד.
בלשון הזהר זה נקרא ״רעותא דליבא״ שהיא מדרגה לעצמה.
ועל ידי התעוררות הכוונה, נפש האדם פועלת במדרגה ההיא, שהיא שיטוף פנימיות הרצון לענין המחשבה.
למשל בדרך כלל, יש לנו מושג של שוגג ומזיד. והרבה מדיוני התורה מבוססים על החילוק שיש בין שני הקוטבים האלו של המודעות, רצון מלא או היסח דעת האדם, מכל מיני סיבות.
ובנידון הזה בלבד נוגעים כבר הרבה חלקים של ההלכה, מההלכות של התפילות והברכות, אם יוצאים מאמירה בלי כוונה וגו׳, עד מצות אחרות רבות, ובהן הלכות של נישואים ונזקים סופרות ושטרות ועדויות שבם הנידון של רצון מלא שפירושו כוונה תופס מקום מרכזי.
גם הנושא הזה יש לו מציאות כבר מושרשת בדרך שלנו בקריאת התורה, שהיא לא כמו שאר קריאת כתבי הדתות. אצלנו יש מושג חשוב מאד, שהוא קרי וכתיב.
כי לפי היהדות, יש מילים בתורה שכתובים באופן אחד, ונקראים באופן אחר. ובדרך הקריאה הזו מתגלה שכבר מן התורה עצמה, בגישתינו אליה יש הדגש של ענין הכוונה, שאתה רואה כתוב כך ומתכוון לשנות את הקריאה שהתוצאה תהיה כפי הרצון שבמחשבה. כמו שהתורה בעצמה אומרת שכוונתה בשינוי קריאתה.
וזה בירור רצוני גמור בין כחות הנפש, המעורר הרגל בבדיקה עצמית, בין מחשבה למחשבה, ובין רצון לרצון, עד כדי להגיע לשלב שבו אפשר לזהות שזה אמנם רצון אמיתי או לא.
וגם במבט הרוחני על מקורות המציאות, יש חילוק גדול בין מי שיודע שיש כוונה בכל מה שקורא, ומי שלא רואה בזה כוונה.
ובודאי מי שלא בירר בעצמו ענין הכוונה, לא יוכל להשיג ענין הכוונה הרוחנית שבעולמו בכלל, מכיון שאין לו שפה לתפוס את זה, כי אין לו מגע בבירור רצונותיו ומחשבותיו בחייו היום יומיים.
במדרשים ובזהר, מוזכר הרבה פעמים הענין של אותיות האלף בית, מה כל אות אומרת בשעת בריאתה. זה מראה שבלי כוונה אין כלום, כי כל חיות האותיות היא בכוונה שבהם, כי לא נבראו לשוא. כי על ידי ידיעת האותיות אנחנו זוכים לתורה ולכל התפילות שנילמוד ונתפלל. ומתחילת לימודינו, כאשר עדיין לא יודעים, יש כבר כוונה באותיות שנגיע לאט לאט לדעת מה שנדע, על ידי תהליך של בירור וגילוי הרצון.
על זה כתוב בתהילים (פרק צ) ויהי נועם ה׳ אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו.
כוננהו, זה ענין הכוונה, שבידינו לפתח אותה, כדי לגלות את פנימיות הרצון, עד שאין הבדל בין רצוננו לרצונו ית׳ בנוגע לנו, כי רצונו הוא התגלות הכוונה. ובגאולה בב״א תתגלה הכוונה הכללית שהיא להטיב, שזה היה תחילת גילוי האור כמ״ש וירא אלהים את האור כי טוב, מה זה כי טוב, שהיתכוון בו לטוב, והכוונה בו היא להשפיע תכלית הטובה, עד בוא זמן הגאולה שהוא האור האמיתי. ופנימיות הכוונה היא להשוות את הרצון האנושי לרצון האלקי, כי הרצון שבאדם הוא עשוי להיפגש עם הרצון העליון, כי פנימיות ותוכיות הרצון האנושי הוא לעשות רצון השם, וכל השאר הוא רק מכסה ומסתיר על הרצון הפנימי של האדם. כמו שאמרו רזל גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אבל שאור שבעיסה מעכב, דהיינו מעכב לגלות רצון אשר שלפניך הוא גלוי.
וגילוי הרצון לאדם עצמו זה נקרא כוונה, שגם כינוה חזל בשם גילוי דעת. וזה כאשר הדבר שהוא מתכוון בו מפורש בפה.
וגילוי דעת גם נוגע לעיקרים של התורה כמו שראינו לרב הבן איש חי זצוק״ל שכתב בספריו כמה גילויי דעת, וכולם שמא לא כיוון כהוגן כמו שצריך על כן צריך לעשות גילוי דעת.
ורוב מה שצריך האדם לתקן הוא הכוונה. כי גם המעשה נגרם ממנה. ותיקון הכוונה נקרא תשובה. ועבודת שינוי הכוונה נקרא תפילה. כי על התפילה כתוב בשפתם כבדוני ולבם רחק ממני, שאם אין כוונה זה לא נקרא תפילה מושלמת, אם כן עיקר תיקון התפילה זה הכוונה.
במעשה הצדקה, מעלים עליו כאילו כיוון, כי במעשה הנתינה בלבד כבר נשלמה הכוונה שהעני יקבל.
והכוונה העיקרית שבכל הכוונות הוא לעשות נחת רוח ליוצרנו, ובזה מאיר רצון בוראנו בנו. כמו שכתוב בתהילים ״ואני תפילתי לך ה׳ עת רצון, אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך״ שבקשתי וכוונתי היא התגלות הרצון שלך ברצוני, וזה יחזקיני לדעת שישועתי על פי האמת שאין אלא רצונך.
ועת התגלות הרצון הוא נקרא פתיחת הידיים כמ״ש פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. זה כביכול כמו שקורא אצל בני אדם, כשאחד סוגר את ידיו ושואל אם יודעים מה הוא אוחז בהם אם ביד זו או ביד השניה. ולא יודעים עד שהוא פותח, ואז רואים מה האמת. כך הוא בענין הרצון שלא יודעים בהתחלה מהיכן בא. יש אומר בא מן הכוכבים והמזלות, לפי העת שבה נולד האדם כך רצונו. יש תולים את הרצון בכל מיני סיבות, אבל לא הולכים עד סיבת הסיבות שהוא הבורא ית׳ ושמים אמצעים בין הרצון הפרטי לרצון הכללי.
אבל כאשר הקב״ה פותח את לבות בני אדם, ונותן להם להבין שהם בידיו ככלי ביד היוצר, אז מתגלה שהוא ית׳ משביע לכל חי רצון, לכל אחד ואחד לפי ערכו ומדרגתו מקבל רצון מרצון כל הרצונות. והוא למלאות את הרצון העליון ״נחת הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני.״ ומי שמקשר מחשבה לכוונה, וכוונה לרצון, בודאי במשך הזמן יזכה להתבודדות בשמחה, דהיינו בהארת האמונה, ומזה זוכה האדם לנחת באשר הוא שם. כי מהרצון העליון תאיר כוונתו ומכוונתו תאיר מחשבתו וידע וירגיש ששומעים לו ושכל דיבור יקר מאד בעיני הי״ת.
ראה כמה יקרה כוונת לב האדם, ועל ידי זה יהי רצון שנגיע להבין ולהשכיל את החשיבות של עבודת ההתבודדות שעליה הכל עומד, ושהיא המפתח של הגאולה הפרטית והכללית.