מחלוקת, זה דבר שמפרק סלעים ומפורר הרים, חלילה. והתורה לימדה אותנו להתרחק ככל האפשר מאש
המחלוקת, כמו שראינו בקרח ועדתו, דתן ואבירם, וכהנה הרבה משלים, המזכירים ומזהירים שלא ליפול במבוכה של המחלוקת, אלא להחזיק תמיד בשלום.
מקורות יהדות אפריקה הוא נושא עדין, שצריכים לשמור אותו מכל סכנת מחלוקת.
כאשר מדברים על תרבות יהודי אפריקה, כדי למשל לומר על מסורת יהודי אתיופיה שהם בני שבט לוי, שהגיעו לארץ חבאש בימי שלמה המלך ע״ה, -ולדעת אחרים אחרי חרבן בית ראשון- אין לערבב את הדיעות האלה עם קבלת גושפנקא חוקית או הילכתית. אלא פשוט להכניס את זה למודעות, לעורר שיחה ולשאול מה יש ללמוד מזה, ואיך עוזרים למסורות השונות לחיות ביחד.
אנחנו נמצאים בדור של מודעות והתדברות כללית. אי אפשר במצב הזה להתחמק מהעובדה שאכן נמצאים סיפורים שונים, וזוויות שונות, והשקפות שונות על מסורת היהדות. הנושאים האלה עלולים לחזור, ולעורר שוב את השאלות היסודיות, סביב הגדרת הזהות התרבותית. גם היהודים השומרונים וקהילת הקראים כלולים במבט הזה. כל זה מעורר שאלות של גישה נכונה. מה עושים עם המסורת של הזיכרון? מוחקים אותה וזזים הלאה? זה לא נראה אפשרי.
או אולי אפשר גם לשמוע בלי לדון, בלי לקפוץ מיד לשיחה שלילית, על בסיס של כשר ופסול איסור והיתר טמא וטהור שהם תחום המחלוקות. יהדות אפריקה מביאה משהו שהוא לא שייך להתפלגות הדיעות, ולכן זה לא נושא שנמצא בחלל של המחלוקות הידועות. אפשר לגשת לזה רק עם העדינות ההכי רגישה, ולא עם נצחונות של ילדים, לדעת מי פחות ומי הכי חשוב. האדם יראה לעניים והשם יראה ללבב.
למה יהודי מרוקו היו אומרים שבימיהם היתה ״מלכות בני משה״ נמצאת בחבאש? כי פשוט כך היתה המציאות! ומציאות כזו אינה שנויה במחלוקת. רק בכבוד הזיכרון.