סיפור יציאת מצרים, הוא סימן זכרון לבני ישראל, שצריכים לזכור בכל יום.שהרי לא נהינו לעם, עם תרבות נפרדת מסביבתינו, עד היותינו קבוצה חברתית, במצב משוטף של עבדות.
ועם שיחרורם מן אותו המצב, נודע לעם ישראל גם התפקיד והמטרה של קיום תרבותם הנולדת עתה, והוא להוציא מקרבה את כל המצבים הגורמים לעבדות, עד שהטוב שהוא החירות, יכבוש וינצח לגמרי את הרע, שהוא העבדות.
כי זהו המובן של הזכרת הכרת האלהות, הבאה ברעיון אחד עם גאולת האדם מן העבדות, דהיינו אנכי ה׳ אלהיך, וסמוך לו אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.
הזוכר והמזכיר את סיפור יציאת מצרים, מצייר את דמות האלהות לאמיתה, לפי אמונת היהדות.
בורא עולם הוא המציאות שמשחררת את האדם מסבל העבדות תחת עול אנושי.
כלומר האלהים הוא הריע הרוחני, הגואל את האדם מן רעת האדם הגשמי.
ואהבת האלהים, היא המצילה מאיבת האדם.
המחשבה הזו כל כך עיקרית, נשגבה ומרכזית, עד שהושמה בראש עשרת הדיברות.
החיבור בין הכרת האלהות והגאולה מהעבדות, הוא החיבור שאנחנו קוראים לו אחדות ה׳.
שמע ישראל כלומר שמע והבן הסיפור של ישראל ואז תראה שה׳ אלהינו ה׳ אחד.
כי עם ישראל היה בעבדות, וה׳ הוציאו מן העבדות.
והאלהים הוא השולט לפני העבדות, במשך זמן העבדות, ולאחר העבדות בזמן הגאולה.
העבדות הוא הופעת הסימן והאות הנאמן המוביל לצורך גילוי האלהות אל האנושות, להאיר בלבם איך ישבר לגמרי המבנה הכובל את רוחם.
גם מצב של עבדות הנפש בתאוות, או עבדות הנפש בהרגל מידות רעות גורם לצורך גילוי האלהות, כמו שהרעב גורם לצורך גילוי הלחם.
אשר הוצאתיך
ולמה הוצאתיך כי אנכי ה׳ אלהיך.
מארץ מצרים, שם בארץ ההיא נהיה ישראל לעם.
מבית עבדים, שם בעת ההיא נהיה ישראל לנביאים לכל העולם.
כי דווקא מתוך מצב העבדות ירש ישראל את הבכורה שהיא הנבואה, שהוא כח לדבר בשם כל האנושות. כי התכלית הוא לעקור את רוע סבל העבדות. כי מתוך הפעלת העקירה הזו, עיקר גילוי האלהות. ומי שיכול לדבר בשם כולם הוא רק מי שעבר במים המרים של העבדות, ויצא ממנה ויודע שקיים הסבל הזה בכל העולם. וכמעט ואין משגיח, שהעבדות הוא בעצם השטן, שחייבים להכניע כדי להגיע להכרת האלהות לאמיתה.
ועל ידי התורה נודע שישראל יצאו מעבדות לחירות. כי בן חורין אמיתי, הוא בלבד מי שיש לו הוראות אבותיו ולא זר על ראשו, להנהיג את חייו.